פסק-דין בתיק ת"א 6804-10-10

1.         בפני תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה- 1975.

            התובעת, ילידת שנת 1957, נפגעה על פי טענתה בתאונת דרכים שאירעה ביום 12.2.09.

2.         הנתבעות 1 ו- 2 הסכימו, כי אכן מדובר בתאונת דרכים כמשמעותו בחוק, בעוד שהנתבעת 4 - קרנית, הקרן לפיצוי תאונות דרכים, הכחישה בכתב הגנתה את נסיבות אירוע התאונה ואת חבותה לפצות את התובעת בגין הנזקים שנגרמו לה באשר לטענתה אין מדובר בתאונת דרכים.

3.         האם התובעת נפגעה בתאונת דרכים בנסיבות המתוארות על ידה - זו השאלה היחידה העומדת לפתחי, בשלב זה. על פי הנטען בכתב התביעה, בעוד התובעת הולכת על המדרכה, צינור מים אשר חובר בין ברז מים שהיה על המדרכה עליה פסעה ,למקום בו בוצעו עבודות שיפוצים וחצה את הכביש. במהלך נסיעתו של אוטובוס, אשר עלה על הצינור, התרומם הצינור ופגע בתובעת.

4.         הכלל הוא, שנטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. על כן, התובעת נושאת בנטל השכנוע לגבי כל יסודותיה העובדתיים של עילת התביעה ועליה להוכיח את קרות מקרה התאונה. השאלה באם הרים בעל הדין את נטל השכנוע המוטל עליו נבחנת בתום הדיון כולו, וביהמ"ש בוחן שאלה זו על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות וקביעת משקלן הראייתי.

5.         מטבע הדברים, תובע הינו בעל ענין ומעוניין בתוצאת המשפט. על כן, יש להתייחס לעדותו בזהירות הדרושה ולבדוק האם יש לה תימוכין או חיזוק כלשהו. כמו כן, יש לבחון את הגיונה של גרסתו, ובין היתר לבחון  את העקביות בגרסה. ככל שישנו שינוי בגרסאות, ישפיע הדבר באופן ישיר על האמון שביהמ"ש יוכל ליתן בגרסתו ועל האפשרות להשתית את העובדות על סמך עדותו.

6.         התובעת הגישה תצהיר ובו מתארת היא את האירועים כדלקמן:

            "ביום 12.2.09 בסביבות השעה 13:00 הלכתי על המדרכה ברחוב שדרות ירושלים לכיוון צפון, כאשר צינור מים שהונח על המדרכה, עף לפתע באויר ופגע בי בעוצמה. אני זוכרת שראיתי אוטובוס שנוסע על הכביש מולי, אני זוכרת שראיתי את הצינור בא מכיוון האוטובוס עד שפגע בי... לאחר מכן עזרו לי לקום ואז שמעתי את העובד שהיה סמוך לברז הכיבוי של מכבי אש, ברז אדום להבנתי בן מיעוטים, שהחליף צעקות עם המנהל שלו או מי שהיה אחראי עליו, אדם מבוגר עם שיער לבן.

            המנהל צעק לו מה עשית והעובד אמר פתחתי את הברז והאוטובוס בדיוק עבר מה אני יעשה מה אני יעשה אמרת לי לפתוח ברז".

            בחדר מיון בתיעוד הרפואי ביום 12.2.09: "פנתה למיון לאחר שנחבלה ביד שמאל הולכת רגל נפלה ונחבלה ביד שמאל".

            גם בגרסה שמסרה למשטרה ביום 1.3.09 אמרה התובעת: "בתאריך 12/02 בשעה 13:30 הלכתי במדרכה בשדרות ירושלים. ליד מספר 151. הלכתי כמו שכולם הולכים במדרכה. פתאום עפתי חצי מטר בערך. צינור מים של כיבוי אש העיף אותי בזרם חזק מאוד ונפלתי על המדרכה על ידי השמאלית. היו לי כאבים חזקים מאוד... אני הייתי על הרצפה והרימו אותו מנהל אתר והפועלים".

            בתקציר אירוע שערכה המשטרה נרשם: "התלוננה שושנה קליש ת"ז... על מפגע ציבורי על ידי חב' שטאנג בשדרות ירושלים 151. לדבריה בתאריך 12/02 הלכה ברחוב כשצינור מים פגע בה בעוצמה רבה וכתוצאה מכך שברה את ידה השמאלית וניזוקו המשקפיים".

            בכל הגרסאות הנ"ל, אשר ניתנו בסמוך למועד האירוע (למעט בתצהירה אשר ניתן ביום 25.7.2011 לצורך ההליכים בתיק זה), לא מזכירה התובעת את ענין קיומו של אוטובוס שהיה מעורב באירוע.

7.         בישיבת יום 6.11.2011 העיד מר אליהו אייל, אשר היה מנהל העבודה בשטח ואשר לטענת התובעת היה באזור בשעת האירוע. מר אליהו אייל העיד "הייתי בשטח מנהל עבודה, לא ראיתי את המקרה הספציפי, מתי ואיך זה קרה. הייתי מנהל עבודה מטעם הנתבעת 3. את המקרה הספציפי לא ראיתי אבל היה צינור מים. היא לא נפלה בכביש אלא במדרכה. אוטובוס עבר בכביש אבל היה צינור  כיבוי אש מהמדרכה לכיוון בור החפירה שהיינו צריכים לתת מים. עמד שם בן אדם, אחד מבני המיעוטים, אני לא זוכר את שמו אשר היה אמור לסגור את המים והוא באמת סגר את המים. אם הצינור היה מלא מים, התובעת היתה נהרגת.

            היא נפלה, אני ניגשתי אליה. לא ראיתי את הנפילה שלה. קראו לי, באתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לקחת אותה עכשיו לבית חולים, שאלתי אותה אם היא נפלה והיא אמרה לי שלא והיא הולכת. היא חזרה אחרי חצי שעה ואמרה שיש לה כאבים, שלחנו אותה ברכב שלנו לבית החולים.

            בחקירה נגדית, משנתבקש לשחזר את אותו דו-שיח שהיה בינו ובין הפועל, כפי שטענה התובעת, אמר כי אין הוא זוכר אירוע כזה.

8.         ביום 27.11.11 נחקרה התובעת לגבי השתלשלות האירועים באירוע ובמסגרת חקירתה אמרה: "אני לא נתקלתי בצינור, אני הולכת רגיל ופתאום הצינור עף אלי ונדבק לאוטו ועף אלי ואני עפתי אחורה".

            בהמשך חקירתה נתבקשה אף להתייחס למסמך שצורף לתצהירה, מסמך בכתב יד, עליו רשום מקום האירוע, שמו של מנהל הפרוייקט ואף נרשמו פרטים נוספים על ידי בתה של התובעת, אשר היתה עימה, ובין היתר נרשם שם:

"1. מפגע ציבורי